על כלבים ופרויקטים

מה הוא פרויקט?

משימה ייחודית, המורכבת מאוסף פעולות המאולצות בזמן ובתקציב ובדרך-כלל מבוצעת ע"י יותר ממשאב אחד, להשגת יעדים מוגדרים.

משימה ייחודית – כזו שלא עשינו כמוה בעבר. יכול להיות שזו משימה שנעשתה כבר ע"י אנשים אחרים, אבל אנחנו עושים אותה בפעם הראשונה.

המורכבת מאוסף פעולות – כלומר, זו לא משימה פשוטה או קלה.

המאולצות בזמן ובתקציב – כסף וזמן. אלו שני נושאים עקרוניים תמיד בכל פרויקט.

בדרך-כלל מבוצעת ע"י יותר ממשאב אחד – הגורמים המבצעים את הפרויקט ומשתתפים בביצועו – הם המשאבים של הפרויקט. משאבי הפרויקט הם אנשים, ציוד מכל סוג, שטח או מקום, כלים וכל מה שנדרש כדי לבצע את הפרויקט.

להשגת יעדים מוגדרים – פרויקט ללא הגדרת מטרה ברורה מתבדר, הולך לאיבוד, מתפוגג, נעלם.

~~~***~~~***~~~

מתחילים פרויקט

הלכנו עם חברים להופעה.

בחוץ עמד זוג עם שני כלבי לברדור וגולדן יפים, רגועים, שקטים, בעלי מטרה. הכלבים לא התעניינו באנשים סביב – דבר שאינו אופייני לגזעים הללו, שיודעים להיות מלאי חיוּת, שובבות, לקקנים ללא סוף ובעיקר בעלי אנרגיה מתפרצת.

כשהתיישבנו, גילינו שכל ההכנסות להופעה הוקדשו לכלבי הנחיה של בית עובד. לפני ההופעה עלה על הבמה נח, ודיבר על פרויקט כלבי הנחיה – פרויקט שלא הכרתי עד אותו הרגע.

אנחנו היינו חשוכי כלבים כבר הרבה שנים.

שלא תבינו אותי לא נכון… שנינו אוהבי כלבים. ליתר דיוק – שנינו מאד אוהבים כלבים.

(הרבה שנים קודם…)

קצת אחרי שהתחתנו, אמיר אמר שהוא רוצה כלב. אמא שלו, הוא סיפר, אף פעם לא הסכימה לגדל כלב והוא מאד מאד רוצה שיהיה לו כלב.

גרנו בדירה שכורה בפתח תקוה.

לעומתו, גדלתי עם כלב. טימי, היה הכלב הכי מעורב, הכי חכם והכי מתוק בעולם. מצאנו אותו זרוק בתחנת דלק כשהיה בן חודשיים בערך, הוא הוכנס לרכב ע"י אימי, ומאז הוא היה איתנו כמעט 20 שנה – אני יצאתי מהבית לפניו…

מה משמעות גידול כלב? "כלב" זה לקבל המון אהבה, זה כיף והנאה בלי סוף, בכל רגע שתרצה לשחק או ללטף. "כלב" זה גם הרבה עבודה – לנקות שערות פרווה בכל מקום, להאכיל, לצאת לטיולי שירותים כשהוא צריך ומבקש ולתת תשומת לב כשמתחשק לו…

כלב זה עוד ישות בבית עם אופי, רצונות, צרכים – לפחות חצי בן-אדם. 

אמיר רוצה כלב. הסתכלתי עליו וראיתי עד כמה הוא רוצה כלב. איך אפשר להגיד 'לא'? ואני יודעת שאם יהיה כלב בבית – הוא או היא יהיו אולי אפילו יותר שלי מאשר שלו… אבל לא ממש ממש התחשק לי עכשיו כלב – על כל המחויבות הכרוכה בזה…

"טוב", אמרתי, "אבל רק לברדור עם גולדן."

אלוהים יודע למה אמרתי את זה. כשהמלים האלו יצאו מהפה שלי – בעצמי לא הבנתי למה אמרתי אותן.

אף פעם לא היה לי לברדור עם גולדן ותמיד חשבתי שכלבים מעורבים הם הרבה יותר חכמים מכלבים גזעיים. יותר מכך, לטעמי, יש מספיק כלבים מדהימים לטפל בהם – לא צריך לשלם על כלב גזעי.

בתוך תוכי קיוויתי, שהגדרתי כלב שיעברו הרבה שנים עד שיגיע אחד כזה לפתח דלתנו.

השיחה התנהלה ביום שני. 

ברביעי אמיר סיפר לי שהוא פגש למטה ברחוב נערה צעירה, מתנדבת ב"תנו לחיות לחיות", הוא דיבר איתה וסיפר לה שאנחנו מחפשים גולדן עם לברדור.

מה? איך פגשת אותה? איך ידעת שהיא מתנדבת ב-'תנו לחיות לחיות'? זה כתוב לה על המצח? איך התחלת לדבר איתה? איך אתה עושה את זה – מתחבר לאנשים בלי מאמץ?

עד היום, אני חושבת שהצלחתי להישאר "פוקר פייס" כשכל המחשבות האלו התרוצצו איך שם אצלי בין אוזן אחת לשניה.

טוב, היא בטח לא יודעת בדיוק איפה אנחנו גרים והיא אולי קלטה את המסר, אבל היא בטח לא תמצא כזה כלב בזמן הקרוב.

באותו סוף-שבוע, אמיר היה בתורנות שבת בקריה. ב- 11 בבוקר אני שומעת דפיקה בדלת. אני פותחת ומעבר לסף עומדת נערה צעירה, מחזיקה בידיה גורה בצבע חום צהבהב, לברדור עם גולדן.

"את אשתו של אמיר, נכון?"

"כן…"

"אמיר אמר שאתם מחפשים לברדור עם גולדן. משפחה הביאה אותה היום אל הכלביה. היא הטריפה את האמא – היתה בגינה והכניסה לכלוך כל הזמן הביתה. מיד כשראיתי אותה לקחתי אותה והבאתי אותה לפה, היא אפילו לא היתה בכלוב… רוצה אותה?"

מה אני יכולה לומר?

החיים והמוות ביד הלשון.

"כן…"

הכנסתי אותה הביתה.

התקשרתי לאמיר: "אתה לא יודע מה קרה…"

אין לי מושג איך הוא עשה את זה – כמו כל הדברים שאמיר יודע לעשות – יש מאין – תוך שעה הוא מצא מחליף לשעה, סידר רכב והגיע הביתה לזמן קצר.

"איך נקרא לה?"

היה לה גוון יפיפה – מעיין ג'ינג'י חלודה, היא נראתה קצת מג'נונה, ומאד קיוויתי שיש לה שכל – אולי אפילו Genius…

ככה נכנסה ג'יני לחיינו.

אמיר היה מאושר. בעננים. יש לו כלב!

לא הפריעו לו כל השערות שנשרו ממנה כל הזמן, ג'יני דילגה בין לשבת עלינו על הספה ובין להסתכל החוצה לרחוב, כשפתחנו את התריסים בסלון. היא נסעה איתנו לכל מקום, יצאה איתנו לכל טיול וחכתה לנו בבית בכל יום כשיצאנו לעבודה בבוקר וחזרנו בערב.

ג'יני, כשמה כן היתה – כלבה חכמה וגם קצת משוגעת. כשעברנו מהדירה השכורה לבית החדש ברעות, כל מה שג'יני רצתה כל הזמן – היה לצאת החוצה – ולא רק מהבית לחצר, אלא עדיף, מהחצר לרחוב. זה היה אתגר מחשבתי למנוע את הריצה שלה החוצה, ואם יצאה – איך להחזיר אותה פנימה. ברוב הפעמים – ידה היתה על העליונה. במילים אחרות – לא ממושמעת. ליתר דיוק – פשלה חינוכית שלנו.

בערב חג אחד, המשפחה המורחבת הגיעה אלינו. במסגרת ההתרגשות והמהומה – השער נשאר פתוח לרגע – וג'יני התחמקה החוצה בלי שנשים לב. לפתע נכנסה השכנה. חשבתי שהיא רוצה לומר "חג שמח!", אך היא אמרה, "טל, סליחה שאני אומרת, הכלבה שלכם נדרסה עכשיו ממכונית ברחוב." טסנו החוצה ומצאנו את ג'יני שרועה ופצועה, בעל הרכב שפגע בה היה המום ליד. ג'יני התפרצה לו לכביש והוא לא הספיק לבלום.

אני לא ממש יודעת מה היה אחר כך, איך היתה ארוחת החג ומה קרה…

בזיכרוני יש הרבה קטעי זמן עם הווטרינר שהגיע לבדוק את ג'יני ולנסות לעזור לנו. מאחר והיה זה חג, הוא הגיע עם הבן הקטן שלו, בן ה- 4, שראה את הכאב שלנו וניסה לנחם אותנו ככל יכולתו: "אבא בודק", הוא אמר לנו, "אבא בודק".

לג'יני נשברו חוליות בגב, שתי הרגליים האחוריות שלה לא תפקדו, היא איבדה שליטה על הצרכים, והעיניים לא היו צלולות כמו העיניים של ג'יני.

"היא יכולה להבריא?"

"אפשר להכין לה מתקן גלגלים מיוחד, שיחזיק את הרגליים האחוריות שלה והיא תוכל ללכת עם הקדמיות."

אולי הוא טועה?

בשבועיים שלאחר מכן הבנו שהוא לא טעה, ובתוך כל דליי הדמעות שירדו (אצלי) בלי שליטה, הבנו שזו תהיה התעללות לנסות להאריך את חייה. נפרדנו כשאמיר מחבק אותי ואני בוכה בשביל שנינו, או שלושתנו. 

חברים רצו להביא לנו גור חדש.

אמרנו שלא.

אני לא יכולתי להתמודד עם שברון הלב ואמיר אמר שהוא לא רצה לומר כלום, אבל ה"שיערות" של ג'יני בכל מקום בבית – על הספה, על הרצפה, על הבגדים – "'שיגעו אותו". היי, הוא רצה כלב!

כמה שנים אחר כך נולד ניר וחמש שנים אחריו נולדה גיל ולא חשנו צורך בכלב.

ואז הלכנו להופעה.

"מה דעתךָ להצטרף לפרויקט הזה?"

אמיר התלבט. זיכרון הפרידה מג'יני וגם זיכרון השיערות, הלכלוך והריח הייחודי של כלב בבית – היטו את הכף אצלו ל"נגד".

"אתה יודע מה היתרון בפרויקט הזה?"

"לא. מה?"

"זה פרויקט לשנה. אתה יודע כשאתה נכנס ואתה יודע שאתה יוצא. זה לא לגדל כלב לכל החיים שלו…"

בבית, סיפרנו לילדים על כלבי בית עובד. ההתלהבות שלי ושל הילדים מהנושא – רככו את אמיר.

פניתי לבית עובד. מילאתי טופס. בטופס היה סעיף: "האם תסכים לקבל כלב בוגר, שאינו גור?" בחרתי למלא 'כן'.

שבועיים לאחר שהגשתי את הטופס התקשרה אורנה. 'וינסטון בן 7 חודשים, הוא נמצא אצל משפחה אחרת וזה לא מסתדר, האם אנחנו מוכנים לקחת אותו?'

רגע, אני צריכה לעשות שיחה משפחתית – לתת תשובה.

סגרתי את הטלפון ופניתי לאמיר – "מה אתה אומר?," שאלתי, "אני בעד."

אמיר הסתכל עלי. הוא חשב רגע, הסתכל עלי, חשב עוד רגע ואמר – "יאללה, בסדר. נעשה שיחה עם הילדים".

התקשרתי לאורנה, "כל כך מהר חזרת אלי? חשבתי שיקח לכם יומיים…"

יומיים אחר-כך, וינסטון הגיע אלינו. הפרויקט שלנו עם וינסטון החל.

היה מעניין? להזמנת ספר >>